וזכר שהיה ארון ה׳ בשדה פלשתים שבעה חדשים, רצה לומר שכל זה שזכר שעשה הארון באשדוד ובגת ובעקרון היה תוך שבעה חדשים, כי לא ישב הארון עוד בכל ארץ פלשתים: ובמדרש שמואל (פרשה י״ב) אחז״ל (בראשית כ״א ל׳) כי את שבע כבשות תקח מידי, אמר לו הקב״ה לאברהם אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שהפלשתים הורגים שבע צדיקים מבניך, והם שמשון חפני ופנחס שאול ושלשת בניו. דבר אחר חייך שבניו מחריבין שבע משכנות, ואלו הן אהל מועד גילגל נוב גבעון שילה ובית עולמים. ד״א חייך שאני מחזיר ארוני בשדה פלשתים שבעה חדשים ע״כ. והנה נשאר לדעת בזה שני דברים. האחד למה הכה הארון בפלשתים מכה רבה? ולמה היתה המכה באותו חולי ולא בחולי אחר? ומה שראוי שיאמר בזה הוא, כי לפי שהפלשתים ראו שנלקח ארון האלהים היו חושבים שכחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, ושארון האלהים היה כלי אין חפץ בו, ומפני זה ראה הקב״ה לעשות ביניהם מופתים חזקים כדי שיראו ויכירו כי יד ה׳ עשתה זאת ושברצונו לוקח הארון, והוא אשר הכה בישראל והוא המכה גם כן בפלשתים, והיה זה גם כן לסבה שנית, והיא כדי שימהרו לשלח את ארון האלהים, כי אם לא היה מכה בהם היו מחזיקים בו שנים רבות. והנה בחר להכותם בעפולים, לפי שהם נתגאו בכחם ובגבורתם וחשבו שנפלו ישראל לפניהם לחרב לחולשתם ולכן לקחו מהם ארון הברית, ומפני זה הכם השם בעפולים שהוא החולי הנבזה והנמאס אשר יתדמו בו האנשים לנשים כאבים באותו מקום וביציאת הדם מהם כדרך נשים, ובזה העיר שלא בכחם נצחו את ישראל (כי דרך נשים להם אם ירצה האלהים), אבל יד השם היה בהם להומם ולאבדם. וכבר רמז אל זה דוד המלך ע״ה בפסוקים אשר אמר על זה הענין (תהלים ע״ח נ״ח) ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו, ירצה למה שאמרתי שהיו בישראל עובדי ע״ז ולכן נפלו לפני אויביהם, וזהו (שם שם נ״ט ס׳, וכו׳) שמע אלהים ויתעבר וימאס מאד בישראל, ויטוש משכן שילה וגו׳, כי אז נטש והשחית השם יתברך משכן שילה ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר, וזהו הארון אשר נשבה שמה ויסגר לחרב עמו וגו׳, בחוריו אכלה אש וגו׳, והוא האבדון והנפילה אשר הכה האל יתברך בעם בתוך המלחמה וכולי, כהניו בחרב נפלו, והם חפני ופנחס שמתו שם, ואלמנותיו לא תבכינה, כי מתה אשת פינחס כמו שנזכר, ויקץ כישן ה׳, הוא אחרי היות הארון בארץ פלשתים הקיץ האל יתברך כאלו היה ישן עד אותו זמן, לפי שלא השגיח במפלתם של ישראל, ויך צריו אחור חרפת עולם נתן למו, והם העפולים שהכה בהם את הפלשתים באחוריהם ושהם חרפת עולם כמו שזכרתי:

ויקראו פלשתים לכהנים וגו׳. זכר שקראו הפלשתים לכהניהם עובדי הבעלים ולקוסמים ושאלו אותם

מה נעשה לארון ה׳ הודיעונו במה נשלחנו למקומו? והם השיבו אם משלחים את ארון אלהי ישראל וגו׳, ויקשה זה המאמר מכמה פנים. האחד כי השרים והסגנים כבר אמרו במה נשלחנו למקומו, ואיך אם כן חזרו הכהנים לומר בלשון ספק אם משלחים אתם את ארון אלהי ישראל? ועוד שנית יקשה אמרם אל תשלחו אותו ריקם, כי כבר אמרו השרים הודיעונו במה נשלחנו למקומו, ואם היה הנחתם שלא לשלחו ריקם ושאלו במה ישלחוהו, מה צורך לומר אליהם אל תשלחו אותו ריקם? ועוד יקשה שלישית אמרם ולמה תכבדו את לבבכם וגו׳, ואם הם כבר היו מסכימים לשלחו איך היו מוכיחים אותם לכבדות לבבם? ואיך השוו ענינם לענין פרעה, ועוד יקשה רביעית סדר המאמרים, כי היה ראוי שקודם יוכיחם על החזיקם בארון ויעצו אותם לשלחו ושלא יכבדו את לבם, אחרי כן ילמדום שלא ישלחוהו ריקם, והם עשו בהפך, שראשונה נתנו להם עצה שלא ישלחו הארון ריקם ואחר כך אמרו שראוי לשלחו ולא יכבידו לבבם. ויקשה עוד חמשית, אם שרי פלשתים כבר היו מסכימים לשלוח הארון ושאלו לכהניהם אופן שלוחם אותו, מה ראו אם כן הכהנים לעשות נסיון העגלה החדשה, לדעת אם הוא עשה הרעה וישלחו אותו, או אם הוא מקרה היה להם ולא ישלחוהו? ויקשה עוד ששית מה ששאלתי בשאלות, שהיו הכהנים פעמים מאמתים שהיתה המכה מפאת הארון באמרם אז תרפאו וגו׳. ופעמים היו מספקים בדבר באמרם אולי יקל ידו מעליכם ובנסיון שעשו בענין העגלה. והנה לביאור הפסוקים והיתר כל ששת הספיקות האלה אומר, שעם היות שהעקרונים אמרו לסרני פלשתים שלחו את ארון אלהי ישראל, הנה הם עדיין היו מסופקים בשליחותו לפי שלא היו מאמינים שיד ה׳ היתה בם, והיו מספקים אולי היה הדבר במקרה או מהתחלואים הטבעיים, ולזה קראו לכהנים ולקוסמים ושאלו מהם שתי שאלות. האחת מה נעשה לארון ה׳, רצה לומר אם נשלחהו לארץ ישראל או יחזיקו בו ולא ישלחוהו? ולצורך השאלה הזאת קראו לקוסמים שהם ידעו הנעלמות ויכירו אם היתה המכה מפאת הארון ואם היתה במקרה.

השאלה השנית היא אמרם במה נשלחנו למקומו, רצה לומר ואם תאמרו שמאתו היתה זאת המכה ושראוי לשלחו הודיעונו במה נשלחנו? רצה לומר האם נשלחנו בכתפות אנשים או על סוסים או חמורים או בעגלה אחת? ויהיה בי״ת במה נשלחנו בי״ת הכלי, ולצורך השאלה השנית הזאת קראו לכהנים היודעים דרכי העבודות ואיך יוליכו הדברים האלהיים מצד אל צד. והנה הכהנים והקוסמים השיבום, שעם שהם שאלו שתי שאלות לבד, הנה נשארה הודעה שלישית יצטרכו אליה והיא שלא ישלחו אותו ריקם, ולזה אמרו אם משלחים את ארון אלהי ישראל, רצה לומר קודם שנבחין השאלה הראשונה אם ראוי לשלחו אם לא, וקודם שנשיב לשנית באיזה כלי תשלחוהו, נאמר אליכם ענין שלישי שלא שאלתם עליו, והוא שאם תשלחו אותו לא תשלחוהו ריקם אבל השב תשיבו לו אשם לשיכפר עליכם, וזה על אשר לקחתם אותו ממקומו ועל אשר שביתם את ארון האלהים במלחמה ואז תרפאו, רצה לומר עם היות ששליחות הארון תועיל להסיר המכה בעתיד ושלא יוכו עוד הפלשתים, הנה לאשר הם כבר מוכים וחולים לא תועיל שליחותו, אבל כאשר תשיבו עמו אשם אז יתרפאו האנשים אשר הם כבר חולים ומוכים, ואז יודע אליכם למה לא סרה עד הנה ידו מכם, כי תכירו שהיה בלי ספק מפאת הארון.

וכאשר סרני פלשתים שמעו זאת ההודעה השלישית, בקשו עליה ואמרו מה האשם אשר נשיב לו? ויאמרו הכהנים והקוסמים שישיבו לארון מספר סרני פלשתים שהם חמשה עפולי זהב כנגד חמשה שרי הארץ אשר היו בקרבם, וחמשה עכברי זהב כנגד חמשת העמים אשר בערי החמשה סרני פלשתים הם, לפי שהיתה המגפה בשוה לכל העמים ולסרניהם, ואמרו שהמספר ההוא לא יהיה כי אם בצורת העפלים ובצורת העכברים.

והנה להבדיל בין השרים ובין העם אמרו לשון עפולים כנגד השרים, ולשון טחורים כנגד עם הארץ, להיות המורסות ההם הנולדות בפי הטבעת באותו חולי דמות עכברים, וקצת רופאים קראום כן להדמותם אליהם, ואמרו המשחיתים את הארץ כי היה אותו חולי משחית ומכה בהם, ויהיה אותו האשם לכפר עליהם ולרפא החולים כי היו כבר חולים מאותו חולי הנמאס. ואמרם עוד ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל ידו, פירושו אצלי שעם מה שיעשו בזה מלבד שיסירו מעליהם רעת הארון ומכתו, הנה עוד יתנו לאלהי ישראל כבוד במה שיעשו לארונו, ואולי שמכאן והלאה כל הימים יאהב את הפלשתים ויעזרם ויפלטם ולא יכם במלחמות כמו שעשה עד הנה בעבור העברים, וזהו שאמרו ונתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם, ולא אמרו זה על מכת העפולים, כי אם על שאר המכות והמלחמות שהיה מכה בהם פעמים רבות, ולכן אמרוהו בלשון מסופק אולי יקל וגו׳. ורלב״ג כתב שידמה שמלבד מכת העפולים הנה עוד באה לארץ מכה אחרת מהעכברים אשר נתרבו והיו משחיתים את תבואת הארץ, ושלכן צוו הכהנים שיעשו עפולי זהב ועכברי זהב ועל המכה הזאת השנית אמרו אולי יקל ידו וגו׳: וחז״ל (מדרש שמואל פרשה י״א) אמרו בו שעם החולי ההוא היה יוצאה חלוחלת שלהם בפי הטבעת מתוך החולי, והיו באים העכברים ושומטים את המעי ההוא, ושעל החולי צוו לעשות עפולי זהב ועל העכברים שהיו מכים אותם שם צוו לעשות עכברי זהב. הנה התבאר למה אמרו אם משלחים בלשון מסופק, שהיה לפי שלא היו עדיין משיבים לשאלה אם ישלחוהו אם לא, ושדברו ראשונה בזה לפי שהפלשתים לא שאלו עליו, ושבמה שאמרו לא תשלחו אותו ריקם חדשו דבר כי הפלשתים לא שאלו כי אם במה נשלחנו, רוצה לומר בבהמה או בעגלה ושלכן אמרו אולי יקל, ואינו סותר למה שאמרו עוד. ואחרי אשר הכהנים והקוסמים הודיעו אותם השאלה השלישית שהיה להם לשאול ולא שאלו, חזרו להשיב לשתי השאלות אשר שאלו מהם הפלשתים, אם לראשונה שאמרו מה נעשה לארון ה׳, רוצה לומר אם ישלחוהו אם לא? לזאת השיבו

ולמה תכבדו את לבבכם, כלומר בהיותכם מסופקים בדבר אם תשלחו אם לא הנכם מכבידים את לבבכם כאשר כבדו מצרים, והנה יהיה זה כמו שהיה שהתעולל בהם, רוצה לומר שעשה הקדוש ברוך הוא בהם עלילות נסים ונפלאות ובסוף סוף וילכו, רוצה לומר שהלכו ישראל, וכן יהיה ענין הארון שאחרי מכות רבות תשלחוהו:

והשיבו לשאלה השנית והיא במה נשלחנו? ועליה אמרו ועתה קחו ועשו עגלה חדשה ושתי פרות עלות, רוצה לומר מניקות והיה העגלה חדשה לכבוד הארון והיות הפרות עלות כדי שיאסרו בניהן לעיניהן.

וישימו הארון על העגלה, כי זה הכלי אשר ראוי שישלחוהו בו. ואמרו שעם זה יכירו וידעו האמת כי אם הלוך ילך דרך בית שמש יכירו וידעו כי הארון עשה את כל הרעה הזאת, אחרי שהפרות בלי למוד הלכו דרך ישרה ולא חששו לבניהן, ואם לא יעלו בית שמש יכירו כי היה הענין במקרה ולא בהשגחה, ואמרו זה כדי שיעשוהו כי הכירו שיצא הנסיון בדעתם בלי ספק. הנה התבארו הפסוקים והותרו הספקות כלם והותרה השאלה החמשית:

ויעשו האנשים כן ויקחו שתי פרות וגו׳. זכר שהפלשתים האמינו לדבר כהניהם וקוסמיהם ולקחו הפרות והעגלה וישימו שם את ארון ה׳ ואת עכברי הזהב ואת עפולי הזהב שהשיבו אשם לה׳. וספר שהפרות לא חששו לבניהן עם היותן מניקות ושאסרו הבנים לעיניהן אבל ביושר מופלא הלכו בדרך בית שמש עד הגבול, ועם היותם הולכות וגעה, רוצה לומר צועקות בעד הבנים, הנה לא סרו מדרך ה׳ עד בואם שמה. וחז״ל במדרש שמואל (פרשת י״ב ובע״ז כ״ד ע״ב) דרשו וגעה שהיו הפרות אומרות שירה והוא מאמר הלציי. והנה היו אנשי בית שמש בקציר חטים.

(יג-יד) וכאשר ראו שבא הארון שמחו מאד, ובאה העגלה שדה יהושע ותעמוד שם, והלויים הורידו את הארון ואת הארגז אשר היה בו האשם וישימו אותו על האבן הגדולה אשר שם ויבקעו עצי העגלה לעצי המזבח ואת הפרות אשר הביאו הארון העלו אותן עולה לה׳, לפי שלא ישתמשו בהן עוד בדבר חולין אחרי שנקדשו בארון. ויש בדברי חז״ל (שם שם ועיין רד״ק) שאומרים שסרני פלשתים שהלכו אחר הארון העלו אותן העולות ומלבד הזבחים ההם אשר זבחו מאותן הפרות הנה עוד אנשי בית שמש העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא לה׳.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

וזכר הכתוב שטחורי הזהב אשר שלחו הפלשתים עם הארון היו חמשה, לאשדוד ולעזה ולאשקלון לגת ולעקרון שהם חמשה סרני פלשתים.

ועכברי הזהב אמר שהיו מספר כל ערי פלשתים מעיר מבצר ועד הכפרים, שבעד כל אחת מהן עיר או כפר שלחו עכבר זהב אחד, ועם היות שהקוסמים והכהנים לא צוו להביא כי אם חמשת עכברי זהב בעד כל ערי חמשת סרני הפלשתים, הנה יראה כי עם הארץ לא אבו בזה, ואמרו שכמו שהיה עפל זהב בעד כל אחד מהסרנים, כך ישלחו עכבר זהב בעד כל עיר ועיר וכפר, כי היו יראים מאד מהמכה ועשו זה להנצלם ממנה. ואמרו עד אבל הגדולה, כתב רד״ק ז״ל כי סמוך לאותו מקום היו פרזות פלשתים. ויותר נכון שנאמר בפירושו שאין ועד אבל הגדולה חוזר למעלה כי אם למה שיאמר אחריו, ושיעורו ועד אבל הגדולה אשר הניחו עליה הארון הנה היא יושבת עד היום הזה בשדה יהושע, ויהיה מלת ועד הסמוכה לאבל הגדולה, להגיד כי לא די שעוד היום יוכר וידע שדה יהושע, אבל גם האבל הגדולה שהוא האבן אשר שמו שם הארון הנה היא עד היום הזה באותו שדה, ויהיה אבל כמו אבן, ונקראת אבל לפי שהתאבלו שם העם כמו שיזכור:

ויך באנשי בית שמש וגו׳. שאלתי בזה בתחלת הפרשה למה הכה השם באנשי בית שמש מכה רבה כזאת? ויקשה עוד למה אמר שבעים איש חמשים אלף איש? והיה ראוי שיאמר חמשים אלף ושבעים איש, ואיך במקום קטן כזה מתו אנשים רבים כל כך והוא נפלא מאד? ולענין השאלה הראשונה מצאתי דעות לחכמינו ז״ל במסכת סוטה פרק אלו נאמרין (דף ל״ה ע״א וב׳), מהם אמרו שהיו קוצרים ומשתחוים ולא הניחו מלאכתם בעבור הארון, ומהם אמר שדברו אנשי בית שמש דברים כנגד הארון, מאן אמרייך דאמריית, רוצה לומר מי הכעיסך שנתכעסת ומאן פייסך דאתפייסת, ומהם אמרו שמרוב שמחתם פרצו לראות בארון ופתחו אותו לראות מה שבתוכו ולפיכך נענשו כמו שכתוב (במדבר ד׳ כ׳) ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו, וזהו שאמר כי ראו בארון ה׳ ר״ל שראו מה שבתוכו. ולענין השאלה השנית תרגם יונתן וקטל בסבי עמא שבעין גברא ובקהלא חמשין אלפי גברא. וחכמינו ז״ל פירשו (סוטה שם) שבעים איש שהיו שקולין חמשים אלף איש, או חמשים אלף איש שכל אחד מהם היה שקול כשבעים סנהדרין, וכן הביאוהו גם כן בבמדבר סיני רבא (פר׳ ה׳ דף רכ״א ע״א וב׳). וכל הדעות האלה זרים מאד בפשט הכתוב, והנה בית השמש היה מקום קטן, ואיך נאמר שמתו שם חמשים אלפי איש ונשארו אנשים ששלחו מלאכים אל קרית יערים? וגם שנאמר שהיו שמה כל אותו העם הרב, יקשה מאד איך מתו כלם על עון נקל? כי אם נאמר שלא עזבו מלאכתם לא היה עון פלילי, אף כי לא היה אפשר שהיו קוצרים חמשים אלף איש, כל שכן שהכתוב אמר ואנשי בית שמש העלו עולות ויזבחו זבחים ביום ההוא, ואם כן עזבו מלאכתם ושמחו וכבדו את ה׳ מהונם, ואם דברו על ה׳ תועה מעטים יהיה המדברים לא קהל רב כזה, ואם פתחו הארון לא יתכן שכל חמשים אלף איש יפתחו אותו לשימותו כלם. והנכון אצלי שלא מתו באנשי בית שמש כי אם שבעים איש לבד והיה מיתתם לכל אחת מהסבות הנזכרות, אם שאלו לבד דברו שלא כהוגן נגד הארון, ואם שאלו לבד לא עזבו מלאכתם, ואם שאלו לבד פתחו הארון והכניסו בו ידיהם, והכתוב אומר (במדבר א׳ נ״א) והזר הקרב יומת, והיה מהיושר האלהי שימותו אלה על חטאתם, כי אחרי שהפלשתים שלא ראו אור התורה והאמת מתו על אשר נגעו בארון הברית, כל שכן שהיו בני ישראל אשר נכשלו בכיוצא בו מהעון חייבי מיתה, והאל יתברך אמר (ויקרא י׳ ג׳) בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. ואמנם החמשים אלף איש שזכר הוא מספר ההרוגים אשר מתו בסבת הארון, אם בערי הפלשתים ואם בבית שמש שהיו כלם חמשים אלף איש, וראה הכתוב להודיע זה כאן לפי שהשלים בזה ספור ענין הפלשתים וביאת הארון והשלים להודיע פלאות הארון וכל המתים שמתו בסבתו, ויהיה בי״ת באנשי בית שמש מקום עם, כמו (שמות ט״ו י״ט) ברכבו ובפרשיו, וכן הביא האפוד שמוש הבי״ת שהוא כמו עם, ויהיה גזירת הכתוב במה שאמר חמשים אלף איש, יאמר ויך באנשי בית שמש, רוצה לומר הנה עם אנשי בית שמש (שראו בארון ברית ה׳ ויך בהם שבעים איש) היתה ההכאה כלה חמשים אלף איש, כי היתה ההכאה מהפלשתים שזכר למעלה ועם אנשי בית שמש שג״כ מתו בסבת הארון היו כלם חמשים אלף איש, והוא פירוש מחוור מאד להנצל מרוב הספקות האלה:

וזכר הכתוב שהתאבלו אנשי בית שמש שהכה ה׳ בעם מכה גדולה, והם השבעים איש אשר מתו מהם, כי בערך קוטן המקום היתה זאת מכה רבה. ואפשר עוד לומר שהשבעים איש אשר מתו מאנשי בית שמש היתה מיתתם לפי שכאשר באה הארון אצלם והיו יודעים מה שעשה בקרב הפלשתים אמרו הם, מי יוכל לעמוד לפני האלהים הקדוש הזה ואל מי יעלה מעלינו, ר״ל מי יוכל לעמוד לפניו, כי הארון בהיותו חוץ מהמשכן עושה מכת חרב והרג ואבדן, ואם נמות כאשר מתו הפלשתים בסבתו אל מי יעלה מעלינו, ר״ל לאי זה עיר נשלחהו כמו ששלחוהו הפלשתים מעיר אל עיר.

ולכן מזה הפחד והמחשבה שלחו אנשים מלאכים לקרית יערים להודיעם שהפלשתים השיבו את ארון ה׳ לאמר רדו העלו אותו אליכם: